ספר חדש: האם אריאל שרון יזם את ההתנתקות כדי להימלט ממשפט?

בסוף זה סיפור של כאב וגעגוע. 15 שנה אחרי הפינוי, צבי הנדל פשוט מתגעגע לגוש קטיף. "יש לילות שאיני נרדם", הוא מספר, "יש לי לא מעט חלומות על גוש קטיף. אני עושה מאמצים רבים להיגמל מהם ולא מצליח". עד כדי כך הוא כואב את החורבן והגירוש, שכאשר נשאל בתשעה באב האחרון, מה דעתו על אנשים שמשווים את חורבן גוש קטיף לחורבן בית המקדש - הנדל השיב ללא היסוס: "חורבן גוש קטיף קשה אלף מונים מחורבן המקדש". 

זו היא אמירה מפליגה ומרחיקת לכת כשהיא באה מאדם דתי, אבל הנדל, האיש שטבע את הביטוי "עומק העקירה כעומק החקירה", מתייצב מאחוריה: "בגוש קטיף, עם ישראל, ממניעים שאינם טהורים, החריב בית של האחים שלו, לא בגלל אילוצים של אויב חיצוני, ולא בגלל לחץ אמריקני - נתן שרנסקי סיפר לי איך שר ההגנה האמריקני דיק צ'ייני קטל את התוכנית והתריע מפני הנזק הוודאי שלה - הכל נעשה רק משחיתות. לכן זה חמור בעיניי יותר מחורבן בית המקדש שאותו ביצע אויב חיצוני".

תוצאות הרות אסון

הנדל משוכנע עד היום שאריאל שרון יזם את "ההתנתקות" בעצת אנשי "פורום החווה" שלו, כדי למלט את עצמו מהחקירות והחשדות הפליליים נגדו. כעת הוא מרחיב על כך וגם על אהוביו - אנשי "הגוש", קהילותיהם ופועלם - בספר חדש משלו שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת "מרכז קטיף": "גוש קטיף - אהבה עזה", כשבכתיבה סייע לו העיתונאי חגי הוברמן.

בראיון ל"ישראל השבוע", הנדל חוזר 17 שנים לאחור אל שלהי שנת 2003, שנה וחצי לפני ההתנתקות, ופותח כמעט הכל: "זה קרה בכנסת", הוא משחזר, "פגשתי שם ידיד ותיק שלי, אחד ממקורבי שרון, איש 'פורום החווה'. ממנו שמעתי לראשונה את הדברים, ודי בפירוט. זו היתה פגישה של 'משיח לפי תומו'. אין לי שום יסוד להאמין שהמציא דברים".

מה בדיוק שמעת מאותו אדם?

"הוא תיאר בפניי את החרדה של דב ויסגלס, פרקליטו וראש לשכתו של שרון, מהתוצאות האפשריות של החקירה שסיבכה את שרון בחשד לקבלת שוחד בפרשת האי היווני. הוא סיפר לי כיצד עלה ב'פורום החווה' ההכרח לנקוט צעד דרסטי כדי לעצור את המהלך; כיצד נפסל שם הרעיון של מלחמה ומבצע צבאי גדול, וכיצד אחד מאנשי יחסי הציבור שנכח שם ייעץ לשרון ללכת על פינוי מוחלט של עזה, 'כי בנושא הזה גם הימין יהיה איתך, כי לרעיון הזה כבר התרגלו. כי כולם שונאים את עזה... זה יחלץ אותך מהבוץ המשפטי', הבטיחו שם לאריק, 'קל לשווק את זה לציבור, אבל לא משהו קטן כמו עקירת נצרים. משהו גדול. לפנות הרבה יישובים'".

ושרון הסכים לכך?

"לא מייד. התגובה הראשונית שלו היתה: 'אתם השתגעתם?' הוא אמר שההתיישבות שם היא נכס אסטרטגי ושהוא באמת מאמין בזה ושאוי ואבוי אם ישראל לא תשלוט שם. הוא גם אמר ש'על המעט שרבין השאיר בשליטתנו אסור לוותר'. רק אחרי שלושה שבועות, כשפורום החווה התכנס פעם נוספת, ושרון שמע מהאנשים שם שאין ברירה - הוא נשבר. הדיון הזה, שאני מרחיב על אודותיו בספר, נשמר בסוד. איש לא הדליף אותו לתקשורת. האיש שסיפר לי עליו, כך התרשמתי, לא ממש האמין שהרעיון ייצא לפועל".

לא היה צורך ביחידת צלפים. הפגנה נגד ההתנתקות // צילום: אבי אוחיון

מדוע אינך חושף את זהותו?

"כי ברור לי שברגע שאעשה זאת הוא יתנער מהנושא ויציג אותי כשקרן".

ואולי אתה טועה בפרשנות שלך. ויסגלס, בניו של שרון ואייל ארד הכחישו זאת בעבר ומכחישים זאת היום. אומרים שלא היה ולא נברא. אפילו אדם כזמביש, מאושיות ההתיישבות ביש"ע, שהיה קרוב לשרון לפחות כמוך, חבר טוב שלך, אינו מאמין ששרון עשה זאת בשל החשדות הפליליים נגדו, וסבור ששרון באמת שינה את השקפתו.

"נכון. זמביש עקבי בגישה שלו. כשהצגתי את המידע הזה בסודי סודות בפניו ובפני אורי אריאל, זמביש אמר לי: 'חכה, תן לי לדבר עם אריק', אבל אריק, בפעם הראשונה, לא חזר אליו, כפי שלא חזר אלי. ניסינו להגיע אליו בכל דרך אפשרית. לדעתי, הוא פשוט התבייש בהחלטתו. אחרי פטירת שרון, זמביש באצילותו התקשר אלי ושאל אם אני והחברים שגורשו מהגוש ניפגע אם הוא יספיד את שרון בהלוויה. אמרתי לו שלא אפגע, שהרי שרון עשה גם מעשים טובים למען עם ישראל".

האם לבד מהשיחה עם המקור מפורום החווה, יש לך הוכחה נוספת לתזה שלך?

"כן. חצי שנה אחר כך, במהלך הפעילות שנועדה להשפיע על אנשי הליכוד להצביע נגד הגירוש מגוש קטיף, במשאל מתפקדי הליכוד ששרון החליט לבצע - נפגשנו אני והרב אברהם שרייבר מכפר דרום ואדם נוסף, עם הרב יגאל שריקי מאופקים - אחד הרבנים המקובלים, שנודעה להם השפעה רבה על המתפקדים. לא היתה לי היכרות מוקדמת עם שריקי, אבל שם בפגישה ההיא, הרב שריקי סיפר מה שמע על אותו דיון בפורום החווה מעמרי, בנו של שרון. הרב שריקי חזר בפרטי פרטים על הדברים כפי שאני הצגתי אותם לפני החברים שלי, כאילו הכתבתי לו מה לומר, ושני הרבנים מהגוש שהיו איתי הביטו בי נדהמים. כמובן שלא תיאמתי שום דבר איתו. לא הכרתי אותו קודם. זה בא ממנו".

"לדעתי, הוא התבייש בהחלטתו". שרון, יולי 2005 // צילום: GettyImages

שרון, מזכיר הנדל, "נקט צעד שנגד באופן בוטה וחד את השקפת עולמו ארוכת השנים, ומי שאוחז עד היום בדעתי הוא בוגי יעלון, הרמטכ"ל בתקופת ההתנתקות, שכהונתו קוצרה בגלל התנגדותו לעקירה. גם העיתונאים רביב דרוקר ועפר שלח כתבו זאת בספרם 'בומרנג'".

האם אינך חושש שוויסגלס ובניו של שרון יתבעו אותך דיבה על הדברים הללו?

"את השאלה הזאת בדיוק שאל אותי רובי ריבלין בעצמו בעת שכיהן כיו"ר הכנסת. השבתי לו: 'רובי, אני מוכן לקבל 'זריקת אמת', ושבמצב הזה יעמתו אותי פנים אל פנים מול שרון, שאני מוותר לו על הזריקה. עד כדי כך אני בטוח בדבריי'. רובי אמר לי אחרי זה: 'אותי שכנעת'".

כדורסל מול דיר אל־בלח

הנדל, תושב גני טל, ממקימי הגוש, שכיהן כראש מועצת גוש קטיף לאורך שמונה שנים (ואחר כך הפך לח"כ מטעם המפד"ל ולסגן שרת החינוך), היה האיש שהוביל את מסע השכנוע מול תושבי הגוש לא להתפנות מבתיהם עד הרגע האחרון, ולא לנהל עם המדינה מו"מ על פיצויים. הוא אינו מתחרט על כך: "מי שלא נהג כעצתי, חי היום עם שריטה עמוקה יותר מזו שהותיר הגירוש באלה שלא נטשו עד שלא היתה עוד כל ברירה אחרת".

הנדל לא אהב אז "שבכיכרות קראו לסירוב פקודה", אבל במעמקי ליבו קיווה ש"יותר מפקדים יקבלו החלטה שכזאת על בסיס אישי". הוא התאכזב. רגע הפינוי היה עבורו קשה כשאול, כשקצין בכיר, מפקד קורס טיס, נכנס לביתו והתנצל: "קיבלתי פקודה". הנדל שאל אותו: "האם תאמר זאת גם אם תקבל פקודה להרוג יהודים?" אחר כך חולל הנדל סערה גדולה במליאת הכנסת כשהטיח מעל הדוכן: "גם אייכמן רק מילא פקודות".

בדיעבד, אינך מצטער על האמירה הזאת?

"לא. עובדתית - זה מילא פקודות וזה מילא פקודות. הפקודות שמילאו הקצינים והחיילים בגוש קטיף העניקו רוח גבית לטרור, בדיוק כפי שצפה זאת יעלון".

אבל השוואה לנאצים? להשמדת עם? עם כל הכאב על הגירוש - כיצד ניתן להשוות?

"ההשוואה נגעה למילוי פקודות שמסכנות חיי יהודים. ההתנתקות סיכנה חיי יהודים. היא הביאה בדיעבד להידרדרות נוראית בביטחון, לפציעה ולרצח יהודים. ההשוואה לא היתה להשמדת עם. חלילה".

פינוי נוסף יכול לחזור על עצמו ביו"ש?

"לא. גם אנשים שתמכו בהתנתקות מגוש קטיף, ולא הודו בטעותם בפומבי, יודעים שזו היתה טעות קולוסאלית. יש מקום להניח שהגירוש של 9,000 איש מגוש קטיף ותוצאותיו הרות האסון הבטיח במידה רבה את המשך קיומו של היישוב היהודי הגדול פי כמה ביהודה ושומרון שמונה כחצי מיליון נפש".

כריכת הספר

בימי ההתנתקות, התקשורת ציירה סכנה למלחמת אחים. היתה באמת סכנה שכזאת?

"לא מצידנו. בשום אופן לא! בממשלה היו גורמים שמאוד רצו ולא הצליח להם. הדבר הכי טוב שקרה לנו במרכאות כפולות ומכופלות היה שמירי רגב, אז דוברת צה"ל, התעקשה שהתקשורת תיכנס יחד עם החיילים כדי שהציבור יראה כמה המתנחלים 'חארות' ו'מסוכנים'. אנשי התקשורת היו בהלם. לפתע הם גילו מציאות הפוכה מזו שצה"ל ודוברי הממשלה הלעיטו אותם. הם ראו את התפילות, הדמעות והחיבוקים בין החיילים והמתיישבים. לפני ההתנתקות יצאה הוראה מ'החווה' להכין יחידת צלפים מול המתיישבים, למקרה שחיילים יהיו מאוימים. בצבא היו בהלם מזה, אבל שרון התעקש, וזה בוצע. כמובן שלא היה בזה צורך".

רוב ספרו של הנדל מוקדש לגוש שהיה ביתו כמעט 30 שנה, לסיפור ההתיישבות היהודית בחבל עזה, לחקלאות ששגשגה שם, למפעלי החינוך והתורה המפוארים שחרבו, להתמודדות הקשה מול הטרור ולחיי הקהילות, שסירבו להתפרק גם אחרי הפינוי והמשיכו לא פעם, יחד, למקומות ההתיישבות החלופיים.

בספר יש גם תיאור של מערכת יחסים מפתיעה לכאורה בין הנדל ליצחק רבין: "שבועיים אחרי חתימת הסכמי אוסלו", מספר הנדל, "יזמתי פגישה עם רבין. אמרתי לו שאני חושב שהסכם אוסלו הוא טעות אסטרטגית ברמה היסטורית, שאין לה אח ורע. הזהרתי שאנו מרוממים מעפר גוף רצחני שהולך לשבוק חיים. אמרתי לרבין: אין לי אצבע לא בממשלה ולא בכנסת, אני רק מעוניין לעזור ל־17 היישובים שלי בחבל להמשיך להתקיים. אין אדם אחד בארץ שמכיר את האזור הזה כמוני, ואם אתה כבר הולך על מהלך מדיני - תיעזר בי. אני מכיר את השטח טוב יותר מכל המומחים שלך. עדכן אותי בפרטי המו"מ כדי שאוכל להעיר את הערותיי".

איך הגיב רבין?

"הוא ביקש זמן לחשוב. רבין שנא חנופה, העריך כנות ואמת והיה הכי בן אדם מכל ראשי הממשלות שהכרתי... אחרי זמן קצר הוא חזר אלי וקיבל את דבריי כפשוטם. רבין האמין לי שאדע להפריד בין הפעילות הציבורית שלי נגד ההסכם לבין העבודה מולו ומול אנשיו, בארבע עיניים, ללא הדלפות, במטרה למזער נזקים. כך נוצר קו ישיר, בהנחיית רבין, ביני לבין סגן הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין־שחק. מדי יום שישי נפגשנו. היו לי עם אמנון לא מעט ויכוחים, אבל בשורה התחתונה, כך הצלנו בהסכמי אוסלו את חוף הים של גוש קטיף, מנענו פעילות של המשטרה הפלשתינית בתוך שטחי הגוש וכך, בפעם הראשונה, בחדר עם אמנון, נולד הרעיון של חלוקה לשטחים 'חומים' ו'לבנים', שביו"ש מומש וממומש עד היום לשטח אי, בי וסי".

וישנה עוד מערכת יחסים מעניינת שהנדל מרחיב עליה את הדיבור בראיון עימו, והיא בין מתנחלי גוש קטיף לשכנים הערבים, לפני האינתיפאדה הראשונה ואחריה, דברים שהספקנו לשכוח: "טורניר כדורסל בין נבחרות דיר אל־בלח וגוש קטיף. הפסדנו פעמיים. שיחות ויחסי שכנות עם חברים ערבים - כשבני אדם חיים יחד נרקמת ביניהם באופן טבעי חברות אמיתית. 

"אנשים שוכחים שעזה היתה פעם מלאה ביהודים. המוסכים בעזה היו מלאים בכלי רכב ישראליים. אנשים באו לקנות חומרי בניין, קרמיקה. את הקניות שלנו עשינו בזול בחאן יונס. הכל היה שם". 

"נהייתי אדם מר נפש"

"בשבתות", הוא משחזר, "טיילנו עם הילדים לכיוון הים, לכיוון מצרים. בשטחים החקלאיים של הערבים הייתי עוצר ומדבר איתם. לעיתים ייעצתי להם לרסס צמחים שסובלים ממחלות מסוימות. לעיתים קניתי להם בכספי את החומרים הללו. הם ידעו להעריך זאת. יש מאות סיפורים כאלה".

אלא שהאידיליה עם השכנים הערבים הסתיימה לאחר האינתיפאדה הראשונה. "כבר לא ידענו מי לנו ומי לצרינו. למי להאמין וממי להיזהר. פעם כמעט רצחו את אשתי במכוניתה, ובתגובה יצאנו וניפצנו שמשות של מאות מכוניות בחאן יונס. ערבי אחד לא התלונן עלינו במשטרה או בצבא. כולם הבינו למה זה קרה. הערבים ידעו: יש מחיר שמשלמים על יידוי אבנים, מבחינתם זו היתה תגובה אנושית נורמלית".

עקבי בגישתו. זאב (זמביש) חבר // צילום: גדעון מרקוביץ'

היום היו מכנים זאת תג מחיר.

"ייתכן. איני מכיר את מה שקורה היום. אז זה עבד. אז הערבים הבינו זאת. אז - שרון הוא שעודד אותנו להתנהג כך".

כיום חי הנדל (71) יחד עם מרבית חבריו מגני טל של גוש קטיף, בגני טל החדשה שליד חפץ חיים. "נזק אישי אחד", מודה הנדל בסיום דבריו, "גרמה לי ההתנתקות. נהייתי אדם מר נפש. אני עובד על עצמי בכל כוחי ומשתדל לתקן זאת. אני לא מאמין שיש מישהו מגוש קטיף שעבר את הגירוש בלי שריטה בנשמה. כשאני חושב על האנשים שעוללו לי ולחברים שלי את העקירה והחורבן, אני מאחל להם כל רע מעומק ליבי. אני הרבה יותר ציני. פעם הייתי כל כך תמים באמונתי במדינה. כשהיו מספרים לי סיפורים קשים עליה הייתי מגיב ב'לא יכול להיות'. היום זה לא קורה לי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו